אני אשב פה, אתם לא אוהבים שאני עומד. הראש שלי לא פה, אז אני לא יודע מה הם אמרו ואני בטח אגיד דברים שהם אמרו עוד פעם, אבל אין מה לעשות, אתם צריכים לשמוע את זה 5,000 פעם, כי אם הייתי פה בכנסת כבר 100 פעם כנראה שזה לא היה מספיק, אז יהיה גם 101, 102 ו-150 מיליארד מיליון, עד שזה יקרה, מקווה שלא נגיע לזה. שמעתי פה דיבורים על ללמוד, שמעתי פה דיבורים על לעבוד, אני לא לומד ולא עובד. רוצה ללמוד, רוצה לעבוד, לא יכול, לא יקרה, לא יתנו. אבל אין בעיה, אתם לא רוצים שאני אלמד, אתם לא רוצים שאני אעבוד? הכול בסדר, אבל מה הילדים שלי ומה הילדים של עוד 10,000, 20,000 חיילים, מה הם עשו לכם רע שלא מגיע להם באף מקום שידברו עליהם? איך יכול להיות שבכל מקום רוצים להגיד לא, איציק הוא המרכז. הוא המרכז, כשהוא יתפוצץ המרכז הזה יכיל את זה, המעטפת של המשפחה. איזה ילד יכול להכיל את אבא שלו או מישהו שמתפוצץ? מי? אז צריכים להוציא מהלקסיקון שאני המרכז, כי אני לא מרכז בלי המעטפת שלי. ההצלחה של השיקום של כל אחד פה היא בזכות המשפחה והילדים שלו, נקודה. ואם ילד לא יכול להגיע ללימודים, איפה אנחנו בתור אוכלוסייה? איפה? אם ילד לא יכול להגיע ללימודים וצריכים אנשים להתחנן על נפשם? למה? זה לא יכול להיות שמישהו פה מדבר על לימודים של מישהו מבוגר, או לא יודע מה, ולא מדבר על הצרכים של ילדים קטנים. לא יכול להיות. לא יכול להיות, בועז. איפה כל אחד מאיתנו היה? למה אנחנו פה, בשבילנו או לעתיד? למה אנחנו פה? בשביל העתיד. אז אם אנחנו פה בשביל העתיד למה כל הגופים של הממשלה מוציאים מתוך החוק שלהם את העניין של המשפחות והמעטפת של הילדים, למה? למה בכוונה רושמים, לא, הנכה הוא המרכז. מישהו פה יודע לענות? לא, אתם לא יודעים לענות. הסיבה היחידה שמישהו החריג, כי זה יחסוך כסף. מי אכפת לו מהילדים? שיטפלו בו במשרד החינוך, אבל הילד לא מגיע ללימודים. למה? לקחתי את הילדים ללימודים היום? לא, השארתי אותם במיטה. למה אני יכול להתרכז בזה? אני מסוגל להתעסק עם זה? מישהו אחר מתעסק עם זה? לא, אתם לא מתעסקים בזה. לא מתעסקים בילדים הרגילים, לא מתעסקים בילדים על הספקטרום, לא מתעסקים עם הילדים שיש להם צרכים מיוחדים, לא מתעסקים עם ילדים של לוחמי והלומי קרב, נקודה. לא באף מגזר, לא בן אדם שהיה אפסנאי והלך להביא ציוד ותחמושת לאיזה שהיא עמדה ופתאום נקלע שלושה ימים לקרב. לא מדברים עליו. לא בגלל שהוא אפסנאי, כי יש לו ילדים והוא אחרי הצבא ולא מעניין כבר. אז זה צריך להיות מעניין. וכמו שאמרת, כולם מוזמנים מחר? לא כולם מוזמנים, אתם מחויבים להגיע מחר, כי אם אתם אומרים שאתם פה לעתיד, איך יכול להיות שמישהו מוזמן? לא מוזמן, אתם מחויבים להגיע לילדים שלנו. אתם לא רוצים להגיע בשבילי? אל תבואו, אני אלחם, אבל לא להגיע לילדים שלי או לילדים שלהם? אוי ואבוי שמישהו לא יגיע, כולם מחויבים להגיע. לא יש לכם הזמנה, חיוב, שיסגרו את כל הוועדות שיש בעולם ושמחר לא יהיה בן אדם שלא יהיה שם. זה אולם ענק, אולם ירושלים, לא יודע איזה אולם, אבל הרבה יותר גדול מזה ויש מקום לכולם שם. ואם מישהו אחד לא מגיע, שלא יגיד שאכפת לו משום דבר אחר במדינה הזאת, כי אם לא אכפת מהם מהילדים שהם בסוף יחליפו פה את כולכם, אין פה בן אדם שיכול לעמוד בזה, הילדים שלנו יחליפו אתכם, אז אתם רוצים שהם יגיעו לפה בלי השכלה? רוצים שיגיעו לפה ילדים שלא רוצים לצאת מהמיטה ומהבית? ילדים שרושמים להורים שלהם שהם רוצים להתאבד. כן, השקט הזה, שלא יהיה מחר, אני רוצה לשמוע את כולכם מחר למען הילדים. אוי ואבוי, למען הילדים כולם.

סליחה אם אפשר, אני לא מצליח להתרכז. עד עכשיו סתמתי את הפה כבר שתי ועדות, שלוש שעות, שש שעות, עשר שעות, בבקשה מכם שנייה לא הפרענו לכלום, תקשיבו שנייה. אתם רבים אחד עם השני, אין בעיה, סוף סוף אנחנו מדברים אז שקט, תקשיבו רגע.

סליחה אם אפשר, אני לא מצליח להתרכז. עד עכשיו סתמתי את הפה כבר שתי ועדות, שלוש שעות, שש שעות, עשר שעות, בבקשה מכם שנייה לא הפרענו לכלום, תקשיבו שנייה. אתם רבים אחד עם השני, אין בעיה, סוף סוף אנחנו מדברים אז שקט, תקשיבו רגע.

לפני שאתה מבקש נתונים, יש לי מלא נתונים, ים נתונים. אני אתן לכם עכשיו ים נתונים. אני בדרך כלל לא אוהב לחזור על מה שאנשים אמרו, אבל אין מה לעשות, אני היום אחזור על כל דבר שכל בן אדם פה אמר. באנו אליכם, אמרנו לכם מראש שיש ועדה על הילדים, ביקשנו שתגיעו. אין בעיה, לא יכולים להגיע, צריכים להיות במקום אחר, לכולכם יש נציגים. יש נציגים מהמשרדים, לא יכול להיות שכולם כולם היו עסוקים, לא יכול להיות. גם בפעם שעברה שתהיה ועדה על הילדים, כמו שאמרתי בפעם שעברה, אוי ואבוי שלא מגיעים לילדים, הם העתיד שלנו. אז כן, אני אחזור על זה מיליון פעם בכל מקום ואני אגיד, הילדים של הלומי הקרב יותר שקופים מההורים שלהם, יותר שקופים מאמא שלהם, יותר שקופים מאבא שלהם. הלום הקרב, הלומת הקרב, הילדים שלנו יותר שקופים מהבקבוק הזה. הייתי שופך אותו על הרצפה הוא היה נעלם לתוך השטיח פה, יותר שקופים מזה. דבר שני, באנו לפה לפני זה, להיכנס לזה של האונר"א, כי זה בדיוק קשור להלומי הקרב. אונר"א, לפי דעתי, אני לא יודע, אולי זה לא נכון, הוקם ב-1949. יפה, סוף סוף הולכים לפרק אותו ובעזרת ה' עוד יותר מזה יהיה ארגון טרור. ואללה, לקח מיליארד שנה שזה יקרה, אבל לפני שהיה אונר"א היו הלומי קרב ועליהם עדיין לא עושים. אבל היה את הזמן. אין בעיה, צריך לפרק את אונר"א, אני רוצה לפרק את אונר"א אתמול, לפני 50-40 שנה, אבל הלומי קרב יש עוד לפני אונר"א ולא מטפלים בזה, לא ניגשים לדבר הזה, וצריך לגשת לזה. מדברים על אם הילד הוא בן 14 או בן 18, 14 ויום, 18 ודקה, כל הנתונים המדהימים שכולם רוצים פה, איזה ילד, בן כמה הילד החרדי, הוא חרדי, הוא בן תורה, לא יודע, מלא דברים, הלומי קרב כלום. הלומי קרב שום דבר. איפה ביטוח? ילדים? חינוך? ילדים עם צרכים מיוחדים, ילד עם צרכים מיוחדים בן שנתיים, בן חמש, אומרים לו אבא שלך לא הלום קרב עד שאתה בן שבע? מה עושים איתו? הוא צריך פי שניים יותר עזרה מילד רגיל. והילדים שלנו ההשלכות עליהם ממה שקרה להם כבר עשר שנים הולכים קדימה. וזה לא יכול להיות שכל יום, זה בדיוק כמו שחגי אמר, הלוואי הלוואי הלוואי שאצל הלומי קרב היה כזה שיח וכולם רוצים להגיד ולדייק על הדברים, אבל ואללה איפה אתם? בסופו של דבר איפה אתם? יש הרבה מקרים שמתייצבים לדברים, אבל איפה אתם כשצריך? הילדים האלה, מה אנחנו בלעדיהם? אין מצב לעולם שנשתקם אי פעם בלי הילדים שלנו. לעולם, לעולם. לעולם.

לפני שאתה מבקש נתונים, יש לי מלא נתונים, ים נתונים. אני אתן לכם עכשיו ים נתונים. אני בדרך כלל לא אוהב לחזור על מה שאנשים אמרו, אבל אין מה לעשות, אני היום אחזור על כל דבר שכל בן אדם פה אמר. באנו אליכם, אמרנו לכם מראש שיש ועדה על הילדים, ביקשנו שתגיעו. אין בעיה, לא יכולים להגיע, צריכים להיות במקום אחר, לכולכם יש נציגים. יש נציגים מהמשרדים, לא יכול להיות שכולם כולם היו עסוקים, לא יכול להיות. גם בפעם שעברה שתהיה ועדה על הילדים, כמו שאמרתי בפעם שעברה, אוי ואבוי שלא מגיעים לילדים, הם העתיד שלנו. אז כן, אני אחזור על זה מיליון פעם בכל מקום ואני אגיד, הילדים של הלומי הקרב יותר שקופים מההורים שלהם, יותר שקופים מאמא שלהם, יותר שקופים מאבא שלהם. הלום הקרב, הלומת הקרב, הילדים שלנו יותר שקופים מהבקבוק הזה. הייתי שופך אותו על הרצפה הוא היה נעלם לתוך השטיח פה, יותר שקופים מזה. דבר שני, באנו לפה לפני זה, להיכנס לזה של האונר"א, כי זה בדיוק קשור להלומי הקרב. אונר"א, לפי דעתי, אני לא יודע, אולי זה לא נכון, הוקם ב-1949. יפה, סוף סוף הולכים לפרק אותו ובעזרת ה' עוד יותר מזה יהיה ארגון טרור. ואללה, לקח מיליארד שנה שזה יקרה, אבל לפני שהיה אונר"א היו הלומי קרב ועליהם עדיין לא עושים. אבל היה את הזמן. אין בעיה, צריך לפרק את אונר"א, אני רוצה לפרק את אונר"א אתמול, לפני 50-40 שנה, אבל הלומי קרב יש עוד לפני אונר"א ולא מטפלים בזה, לא ניגשים לדבר הזה, וצריך לגשת לזה. מדברים על אם הילד הוא בן 14 או בן 18, 14 ויום, 18 ודקה, כל הנתונים המדהימים שכולם רוצים פה, איזה ילד, בן כמה הילד החרדי, הוא חרדי, הוא בן תורה, לא יודע, מלא דברים, הלומי קרב כלום. הלומי קרב שום דבר. איפה ביטוח? ילדים? חינוך? ילדים עם צרכים מיוחדים, ילד עם צרכים מיוחדים בן שנתיים, בן חמש, אומרים לו אבא שלך לא הלום קרב עד שאתה בן שבע? מה עושים איתו? הוא צריך פי שניים יותר עזרה מילד רגיל. והילדים שלנו ההשלכות עליהם ממה שקרה להם כבר עשר שנים הולכים קדימה. וזה לא יכול להיות שכל יום, זה בדיוק כמו שחגי אמר, הלוואי הלוואי הלוואי שאצל הלומי קרב היה כזה שיח וכולם רוצים להגיד ולדייק על הדברים, אבל ואללה איפה אתם? בסופו של דבר איפה אתם? יש הרבה מקרים שמתייצבים לדברים, אבל איפה אתם כשצריך? הילדים האלה, מה אנחנו בלעדיהם? אין מצב לעולם שנשתקם אי פעם בלי הילדים שלנו. לעולם, לעולם. לעולם.

לא יכול להיות שתגידו לנו: לא, לא, זה בסדר, יעשו לו קבורה עם סממנים של צבא. זה אוי ואבוי, כי עכשיו כל החיילים בצבא ההגנה לישראל יגידו: אנחנו משרתים רק עם סממנים מהבית. הולכים למסיבות ועם סממנים. אוי ואבוי. איזה בושה זאת למדינה שלנו, שהגיבורים האלה באו מחוץ לארץ, באו להתנדב למען המדינה, למען ארץ ישראל.

תלמדו מג'וש, אל תעמדו בצד.

אנחנו עדיין במצב מלחמה. הלומי הקרב עדיין פה נמצאים בכיכר של הכנסת מעל שבעה חודשים, אז אני מבקש לא להגיד שנגמר המלחמה, כי אנחנו עדיין במלחמה. אנחנו רוצים להודות לכל עם ישראל על זה שהחזירו את רני, אנחנו רוצים להודות לכל החיילים הגיבורים על הנחישות, על העוז, על הגבורה ולכולם שלא עצרתם לשנייה. אף אחד לא עצר לשנייה עד שהביאו את רני הביתה ואנחנו מתחננים אליכם שלא תפסיקו לשנייה עד שכל הלומי הקרב לא יהיו בבתים שלהם. זה לא הגיוני ששבעה חודשים אנחנו פה בכיכר של הכנסת, ונראה למישהו שנגמר פה המלחמה. ממש לא נגמר פה המלחמה. רק היום בבוקר הודיעו על עוד הלום קרב, 77 הלומי קרב שלקחו את נפשם, שכבר לא נמצאים פה, אז לא, לא נגמרה המלחמה, לא נגמרה המלחמה. ובחדר הזה שיהיה דיונים על הלומי קרב, שיביאו לפה לתוצאות לנו ולילדים שלנו ולנשים שלנו, שיפסיקו להתפרק לנו המשפחות ושיפסיקו להתאבד לנו לוחמים, ושיהיה טיפול כמו שצריך, אולי תוכלו להגיד נגמר המלחמה. אבל אל תגידו שנגמרה המלחמה, כי אנחנו במלחמה מתמדת כל יום, כל יום. כל יום אנחנו במלחמה. אל תגיד נגמרה המלחמה. יש ילדים שאני פגשתי בני 43 שההורים שלהם נלחמו ביום כיפור ובשבילם המלחמה נמשכת היום עכשיו.